<h1>או"ז הלכ' נדה סימן של"ח</h1>
<h2>דף טו:</h2>
פסק רבי' תם זצ"ל דטבילה בזמנה אינה מצוה, ותדע שהרי כל שמיני לראייתה, אלמ' הואיל שאין אנו מטביל' אותה במוצאי שביעי לראייתה אלא סומכת לכתחילה על טבילה שטובלת במוצאי שביעי [לספירתה שהוא מוצאי שמיני] לראייתה, ש"מ דטביל' בזמנה אינה מצוה, והא דמסיק בהלכה דטועה [נדה ל', ע"א] ש"מ טבילה בזמנה מצוה, ההיא לאו ראיה היא, דהכי נמי מסיק התם ש"מ ר' עקיבא היא דאמ' בעינן ספורין לפנינו, ולא קיימא לן הכי אלא קיימ' לן כר' אליעזר בפ"ק [נדה ז', ע"ב] דלא בעי ספורין לפנינו, ומתוך כך אוסר לטבול בשבת וביום הכפורים, והא דתניא ומייתי לה פ"ב דביצה [י"ח, ע"ב] ופ"ק דיומא [ו', ע"א] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביו' הכיפורים, היינו לב"ש ולב"ה דסברי טבילה בזמנה מצוה, מיהו איני מבין דשמא מה שאין נשים שלנו טובלות במוצאי שביעי לראייתה היינו משום גזירה שלא יבא עליה דשמא זבה היא, ואם היתה טובלת חיישי' שמא יבא עליה לאחר טבילתה, ונמצא שבא עליה ביום שביעי לספירתה ושמ' תסתור ונמצא בעל נדה למפרע. ותו דפ"ב דביצה [י"ח, ע"א] אמ' רב אשי אמ' רב נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה, ופרש"י זצ"ל ואדם מותר לטבול כב"ה (ונר') [דנראה] כמיקר, ולשיטת רבינו תם זצ"ל אז היה רב דלא כהילכת', וזהו דוחק, והא נמי נר' לי דוחק לומר דשמא ביום טוב מותר לטבול אפי' למ"ד טבילה בזמנה אינה מצוה, דמאי שנא הלא לא מצינו חילוק בין יום טוב לשבת אלא לעניין אוכל נפש, דרש"י פירש דהאי דרב כב"ה אתיא מכלל שאינו רוצה לחלק בין יו"ט לשבת, וכן משמע שרבינו יב"א זצ"ל רוצה לומר דהא ר(ו)ב אפילו בשבת שפי' דמיכן יש להוכיח דאם ניתזו לאדם מי רגליו על בגדיו ורוצה להתפלל או לברך ואינו יכול מפני שטופח בגדו במי רגלו בטופח על מנת להטפיח, דמותר לתת מים על בגדיו בשבת באותו מקום שנטפח מי רגלים כדי לבטלו, ויהא מותר להתפלל הואיל שאינו מתכוין לציחצוח הבגד אלא לטהרה בעלמ' כי הכא דטובלת בבגדיה דלא חשיב כיבוס, הואיל ואינה מתכונת אלא לטהרה, אבל אם רואה [צואה] על בגדיו ודאי אסור לתת עליה מים בשבת דזה מתכוי' לציחצוח כדי להעביר הליכלוך דצואה, עכ"ל שכתוב פ"ב דביצה עליה דההיא דאמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה, ש"מ שרוצה לומר שאפילו בשבת מיירי רב דטובלת, ופ"ק דיומא ר' אמי ור' אסי תרוייהו סברי דטביל' בזמנה מצוה, ורבנן דר' יוסי בר יהודה סברי פ' כל כתבי הקודש [קכ"א, ע"א] דטבילה בזמנה מצוה, ותו דאמ' בירושלמי [נדה פ"ב, ה"ד] א"ר יוחנן שונה אני אפי' אחר ג' שנים מותר, פי' אפילו אחר ג' שנים מותר אם בא מן הדרך מותר לבא על אשתו שיש לה ווסת ואין צריך לישאל לה, ומסיק התם ובלבד באשה שיש לה ווסת, א"ר אבהו ובלבד ששהתה אחר ווסתה ז' ימים וחש לומ' לא טבלה, א"ר חנינא זאת אומרת שאסור לאשה להשהות בטומאה, פי' אלא צריכה לטבול טבילת מצוה בזמנה ואהא סמיך בעלה ובא עליה, הרי למדת דטבילה בזמנה מצוה, שמתוך שאסורה להשהות בטומאה אנו מתירי' לבעלה לבא עליה כשיודע ווסתה, אע"פ שלא שואל לה אם טבלה אם לאו, אלא הואיל וטבילה בזמנה מצוה חזקה שלא בטלה מצותה אלא ודאי טבלה, והא ליכא למימר דהא דשרינן הכא היינו משום דספק ראתה ספק לא ראת' (וחדא) [דחדא] דבשלש שנים אי איפשר שלא ראתה, ותו היכי דייק מינה ר' חנינא דאסור לאש' להשהות בטומאה, דילמא שאני הכא משום דיכול להיות שלא ראתה, אלא ש"מ דבודאי ראתה עסקי', מיהו פליגא היא אתלמוד דידן, ופ' כל היד [נדה ט"ו, ע"ב] מוכח דלא א"ר (אלא) יוחנ' אלא בספק ראתה וספק לא ראתה, ואם תימצי לומר ראתה אימור טבלה אבל ודאי ראתה מי יימר דטבלה, הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי, משמע הת' אדרבה דר' יוחנן סבר טבילה בזמנה אינה מצוה דאי מצוה היא חזקה שלא בטלה מצותה, מיהו שמא חיישינן שמא אירע לה אונס שלא יכלה לטבול, אלא אדרבה יש לדקדק אדר' יוחנן ואדר' חנינא מההיא דירושלמי דטבילה בזמנה מצוה כדפרישית. הילכך הואיל שפירשנו דטבילה בזמנה [מצוה] כדפר"ח זצ"ל, מעתה כל חייבי טבילות טובלין כדרכן לא שנא ביום טוב לא שנא בשבת וביום הכפורים, ונדה מערמת וטובלת בבגדיה בין ביום טוב בין בשבת וביום הכיפורים, ופריב"א זצ"ל דדוקא נדה ולא טמא מת וטמא שרץ, משו' דבגדי נדה אב הטומאה הן משום מדרס ומטמין אדם ואם אינה (מע) טובלת בבגדיה עמה כאילו לא טבלה, שהרי אין לה בגדים אחרים, וכשתהיה לובשת בהם אחר טבילה היתה מיטמאה מהן, אבל טומאת מת וטומא' שרץ וטומאת נבילה שבגדיהן אינן אב הטומאה שטמא מת עצמו אב הטומאה הוא, ובגדיו שנגעו בו ראשון לטומאה ואינן חוזרין ומטמאין אותו, וטמ' שרץ וטמא נבילה שהוא עצמו ראשון ובגדיו אינן כי אם שניים כ"ש שאינו טובל בבגדיו, אבל נדה וזבה ויולדות שבגדיה' אב הטומאה הן טובלת בבגדי' ומערמת, ולאו דוקא נקט רב חסדא, וה"ה לזב וזבה ויולדת אלא נדה משום דשכיחא נקט לה. מיהו אם אדם מקבל טומאה מראשון מדרבנן נראה שגם טמא מותר לטבול בבגדיו, מיהו לא אאריך בזה שאין אנו טובלין עתה לטומאת מת שאין לנו מי חטאת ואין לנו הזאה. ובה"ג כתב איתרמיא לה טבילה בבי שימשי דלא איפשר למיסרק משום אתורי שיער, חייפא רישא ביממא דערב שבת וטבלה בליליא, ואפי' איתרמי חמישי וערב שבת ימים טובים דלא איפשר למיחף בהון וזמן טבילה בשבת חופפת מרביעי בשב' וטבלה בלילי שבת משום דטבילה בזמנה מצוה ע"כ ה"ג, הרי ראיה לדבר, דכך היא הלכה דטבילה בזמנה מצוה, ומענין חפיפה אפרשנו לקמן, ותו נראה לי להביא ראיה שכך היא הלכה דטבילה בזמנה מצוה, דתנן פ' במה אשה [שבת נ"ז, ע"א] ולא תטבול בהם עד שתרפם, וכיון דבחול לא תטבול בהם עד שתרפם בשבת לא תצא דילמא מתרמיא לה טבילת מצוה ושריא לה ואתא לאייתינהו ד' אמות ברה"ר, הרי לך להדיא דטבילה בזמנה מצוה והלכה כסתם מתניתין. ונמצא בתשובות הגאונים אתתא דראתה נדה ושכיב לה שכיבא בתר הכי ואתרמי לה טבילה בתוך ז' טובלת כדרכה ואינה חוששת. אבל לשמש עם בעלה אסורה עד משלם יומי אבילות וביום שמיני טובלת במים ומותרת לבעלה ולא שמיני דבתר נקיים אלא שמיני דאבילות דלא עדיפי ז' ימי אבילות מיום הכיפורים וט"ב דתניא לגבי יוה"כ וט"ב [ביצה י"ח, ע"ב] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין ביוה"כ בין בט"ב. וכן נמי לענין כיבוס וחילוף דלא עדיף אבל ממועד דתנן [מו"ק י"ג, ע"ב] ואלו מכבסין במועד. וכן פי' רב היי גאון זצ"ל. מיהו י"א דבט"ב אסור לטבול דאמר פ"ב דביצה בירוש' [הלכה ב'] עלה דההיא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביו"כ ר' חנינא סגן הכהנים אומר כדי הוא בית אלקינו שיאבדו עליו הכהנים טבילה פ"א בשנה ופסיק התם כר' חנינא ורוצים לומר דה"ה לנדה שאסור' לטבול בט"ב וכיון דאסירו לטבול [אסירו] נמי לחוף בט"ב. וי"א דוקא כהנים אסורים לטבול בט' באב שהיו עובדי עבודה [נ"א. משום עוברי עבירה] אבל נדה שריא. וכמו [מגילה ה', ע"ב] רבי שהי' רוחץ בי"ז בתמוז ומסתבר להחמי'.
<h2>דף ל.</h2>
ומה שפסק רשב"ם דאשה בזמה"ז לא תטבול בשמיני משום סרך בתה דאתיא לטבול בשביעי ובאה (משום) [לידי] ספק ע"ז הקשה מורי רבינו אבי העזרי דאי איתא דאף לאחר חומרא דר' זירא [נדה ס"ו, ע"א] שייכא הך גזירה א"כ כי א"ל רב אחא ברי' דרבא [שם ס"ז, ע"ב] מכדי האידנא כלהו ספק זיבות נינהו לטבול ביממא דשבעה, אמאי לא אהדר לי' משום סרך בתה דאתיא למטבל בששי דאף רב הדר בי' לגבי ר' יוחנן [שם] דאמר רב חייא בר אשי אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה מפני סרך בתה ולא הוה צריך לומר משום דר' שמעון ופי' הלכה למעשה דבזמן הזה ליכא למיחש לסרך בתה דהואיל ואצרכוה רבנן שבעה נקיים כר' זירא אית לי' הכירא ומותרת לטבול בשמיני לטהרתה לכתחלה ולא חיישי' דילמא אתי' לטבול בשביעי. והא דאתקין רב אידי בר אבין בנרש [שם] בשמיני משום אונסא דאריותא דמשמע אי לאו אונסא הוה אסור בשמיני, היינו שבימיו לא פשטא חומרא דר' זירא כדאמ' לעיל [ס"ו, ע"א] היכא דאחמור אחמור והיכא דלא אחמור לא אחמור. ולא נהירא לי דהא דפריך אמאי לא תירץ דגזרינן שביעי אטו ששי (הא) דניחא לי' לתרץ שביעי אטו שביעי עצמו דגזרי' טבילת שביעי אטו שמא תראה בשביעי. ותו דבשלמא אי גזרי' שמיני אטו שביעי כדפי' רשב"ם אתי שפיר דאיכא למימר שמיני אטו שביעי דמקצת היום ככולו וכשספרה מקצת שביעי כבר חזיא לטבילה מדאורייתא ואי טבלה בשמיני אתיא נמי למטבל בשביעי והשתא דתיקון טבילה בלילה ליכא למטעי ומתשיעי לשביעי נמי דכיון דכ"כ רחוק ליכא למטעי. אבל אי הוה גזרי' שביעי אטו ששי הא לאו גזירה היא דהיכי תטעי מתשיעי שהיא עת טבילתה אטו ששי שהוא תוך ימי ספירתה דאלת"ה קודם חומרא דר"ז האיך נשים טובלות במוצאי שביעי ליגזר אטו מוצאי ששי. ותו הלא בימי רבא כבר פשטה חומרא דר"ז כדא"ל רב אחא ברי' דרבא לרבא מכדי האידנא כלהו ספק זבות שוינהו כו' ש"מ שכבר נהגו כחומרא דר"ז בעירו של רבא ואפ"ה אמר בסמוך רבא שרא במחוזא למטבל ביממא דתמניא משום אבולאי משמע אי לא משום אבולאי הוה אסור למיטבל בתמניא הלכך אין נראה בעיני כלל להתיר לטבול בשמיני אם לא מפני האונס כדפי' רשב"ם ומצותה לטבול בליל שמיני לאחר שהחשיך ופי' ר"ת דאין צריך להחמיר כל כך רק שאחר שתשוב לביתה יהי' לילה דתו ליכא למיחש שמא תבא לידי ספק דהואיל שהבת רואה את אמה שטובלת סמוך לחשיכה מרגשת ויודעת וליכא למיחש שמא תטבול הבת בעוד יום גדול מה שלא ראתה את אמה. ותמי' בעיני האיך התקינו לנשים בזמה"ז שהן ספק זבות שהן טובלות לכתחלה בלילה והא תניא בת"כ [פרשת מצורע פ' זבים פ"ט ה"ד] גבי זבה מנין שהיא טובלת מבע"י ת"ל והביאה אל הכהן אל פתח אוהל מועד כיצד היא מביאה אותם אל פתח אוהל מועד אלא א"כ היתה מעורבת שמש. מלמד שטובלת מבע"י. ותניא [תוספתא דיומא פ"ד] ומייתי לה בפרק כל כתבי הקודש [שבת קכ"א, ע"א] הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ופ"ק דיומא [ו', ע"א] כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה. ותו אמר בסמוך [שם ע"ב] תני ר' חייא הזב והזבה והמצורע ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה. ובהלכה דטועה [נדה ל', ע"א] מוכח דאפי' בדיעבד אם טבלה בלילה דאין טבילתה טבילה דפריך התם סוף שבוע קמא נטבלא פי' שהרי כבר ספרה שבעה נקיים ונטבלה ביום שביעי ומשני חד בשבוע לא קא מיירי פי' אין ה"נ שטובלת אלא שאינה מונה אותה בכלל ל"ה טבילות משום דבשבוע חדא לא קא מיירי הא למדת שאע"פ שכבר טבלה אמש חוזרת וטובלת למחר ביום. ונראה בעיני דסמכי' אמתני' דתנן בפ' תנוקת [נדה ע"א, ע"ב] הרואה יום אחד עשר וטבלה לערב ושמשה ב"ש מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן וב"ה פוטרין מן הקרבן ופי' רשב"ם דבהא פליגי דב"ש סברי דאחד עשר בעי שימור הלכך הואיל וטבלה עד שלא ספרה מקצת שביעי לא עלתה לה טבילה וב"ה סברי אחד עשר לא בעי שימור הלכך עלתה לה טבילה ופטורה מן הקרבן אבל מטמא משכב ומושב מדרבנן הא למדת שזבה שטבלה בלילה עלתה לה טבילה וההיא הלכה דטועה שמא ה"ט דלא עלתה לה טבילת לילה משום שאע"פ שמנתה מקצת ליל שביעי אכתי קיימא תוך ימי ספירה עד שתספור מקצת יום שביעי ודוחק הוא. מיהו לבי מגמגם דנראה בעיני דאינה ראיה ההיא דתינוקת למנהג שלנו דהתם בזבה קטנה עסקינן וזבה קטנה לאו בת קרבן היא והא דאמר זבה טובלת ביום היינו מהבאת קרבנותי' לעזרה ילפי' לה בת"כ כדפריש', דלא כתי' קרבן אלא בזבה גדולה לאחר שספרה שבעה נקיים, ותו דאם זבה קטנה טעונה קרבן א"כ ה"ל למתניי' פ"ק דמגילה אין בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא שזו סופרת ז' נקיים וזו סופרת יום אחד הא לענין קרבן זה וזה שוין כדתנן [שם ח', ע"א] אין בין זב הרואה שתי ראיות לזב שרואה שלש אלא קרבן ואמר בגמ' הא לענין משכב ומושב וספי' שבעה זה וזה שוין. ותו הכא במתני' מי קתני וטובלת לערב שטבלה קתני ומצינו למימר דאפי' לב"ה בדעבד דוקא מהני לה טבילה אבל לכתחלה לא תטבול אפי' זבה קטנה אלא ביום.
פסק רבי' תם זצ"ל דטבילה בזמנה אינה מצוה, ותדע שהרי כל שמיני לראייתה, אלמ' הואיל שאין אנו מטביל' אותה במוצאי שביעי לראייתה אלא סומכת לכתחילה על טבילה שטובלת במוצאי שביעי [לספירתה שהוא מוצאי שמיני] לראייתה, ש"מ דטביל' בזמנה אינה מצוה, והא דמסיק בהלכה דטועה [נדה ל', ע"א] ש"מ טבילה בזמנה מצוה, ההיא לאו ראיה היא, דהכי נמי מסיק התם ש"מ ר' עקיבא היא דאמ' בעינן ספורין לפנינו, ולא קיימא לן הכי אלא קיימ' לן כר' אליעזר בפ"ק [נדה ז', ע"ב] דלא בעי ספורין לפנינו, ומתוך כך אוסר לטבול בשבת וביום הכפורים, והא דתניא ומייתי לה פ"ב דביצה [י"ח, ע"ב] ופ"ק דיומא [ו', ע"א] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביו' הכיפורים, היינו לב"ש ולב"ה דסברי טבילה בזמנה מצוה, מיהו איני מבין דשמא מה שאין נשים שלנו טובלות במוצאי שביעי לראייתה היינו משום גזירה שלא יבא עליה דשמא זבה היא, ואם היתה טובלת חיישי' שמא יבא עליה לאחר טבילתה, ונמצא שבא עליה ביום שביעי לספירתה ושמ' תסתור ונמצא בעל נדה למפרע. ותו דפ"ב דביצה [י"ח, ע"א] אמ' רב אשי אמ' רב נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה, ופרש"י זצ"ל ואדם מותר לטבול כב"ה (ונר') [דנראה] כמיקר, ולשיטת רבינו תם זצ"ל אז היה רב דלא כהילכת', וזהו דוחק, והא נמי נר' לי דוחק לומר דשמא ביום טוב מותר לטבול אפי' למ"ד טבילה בזמנה אינה מצוה, דמאי שנא הלא לא מצינו חילוק בין יום טוב לשבת אלא לעניין אוכל נפש, דרש"י פירש דהאי דרב כב"ה אתיא מכלל שאינו רוצה לחלק בין יו"ט לשבת, וכן משמע שרבינו יב"א זצ"ל רוצה לומר דהא ר(ו)ב אפילו בשבת שפי' דמיכן יש להוכיח דאם ניתזו לאדם מי רגליו על בגדיו ורוצה להתפלל או לברך ואינו יכול מפני שטופח בגדו במי רגלו בטופח על מנת להטפיח, דמותר לתת מים על בגדיו בשבת באותו מקום שנטפח מי רגלים כדי לבטלו, ויהא מותר להתפלל הואיל שאינו מתכוין לציחצוח הבגד אלא לטהרה בעלמ' כי הכא דטובלת בבגדיה דלא חשיב כיבוס, הואיל ואינה מתכונת אלא לטהרה, אבל אם רואה [צואה] על בגדיו ודאי אסור לתת עליה מים בשבת דזה מתכוי' לציחצוח כדי להעביר הליכלוך דצואה, עכ"ל שכתוב פ"ב דביצה עליה דההיא דאמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה, ש"מ שרוצה לומר שאפילו בשבת מיירי רב דטובלת, ופ"ק דיומא ר' אמי ור' אסי תרוייהו סברי דטביל' בזמנה מצוה, ורבנן דר' יוסי בר יהודה סברי פ' כל כתבי הקודש [קכ"א, ע"א] דטבילה בזמנה מצוה, ותו דאמ' בירושלמי [נדה פ"ב, ה"ד] א"ר יוחנן שונה אני אפי' אחר ג' שנים מותר, פי' אפילו אחר ג' שנים מותר אם בא מן הדרך מותר לבא על אשתו שיש לה ווסת ואין צריך לישאל לה, ומסיק התם ובלבד באשה שיש לה ווסת, א"ר אבהו ובלבד ששהתה אחר ווסתה ז' ימים וחש לומ' לא טבלה, א"ר חנינא זאת אומרת שאסור לאשה להשהות בטומאה, פי' אלא צריכה לטבול טבילת מצוה בזמנה ואהא סמיך בעלה ובא עליה, הרי למדת דטבילה בזמנה מצוה, שמתוך שאסורה להשהות בטומאה אנו מתירי' לבעלה לבא עליה כשיודע ווסתה, אע"פ שלא שואל לה אם טבלה אם לאו, אלא הואיל וטבילה בזמנה מצוה חזקה שלא בטלה מצותה אלא ודאי טבלה, והא ליכא למימר דהא דשרינן הכא היינו משום דספק ראתה ספק לא ראת' (וחדא) [דחדא] דבשלש שנים אי איפשר שלא ראתה, ותו היכי דייק מינה ר' חנינא דאסור לאש' להשהות בטומאה, דילמא שאני הכא משום דיכול להיות שלא ראתה, אלא ש"מ דבודאי ראתה עסקי', מיהו פליגא היא אתלמוד דידן, ופ' כל היד [נדה ט"ו, ע"א] מוכח דלא א"ר (אלא) יוחנ' אלא בספק ראתה וספק לא ראתה, ואם תימצי לומר ראתה אימור טבלה אבל ודאי ראתה מי יימר דטבלה, הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי, משמע הת' אדרבה דר' יוחנן סבר טבילה בזמנה אינה מצוה דאי מצוה היא חזקה שלא בטלה מצותה, מיהו שמא חיישינן שמא אירע לה אונס שלא יכלה לטבול, אלא אדרבה יש לדקדק אדר' יוחנן ואדר' חנינא מההיא דירושלמי דטבילה בזמנה מצוה כדפרישית. הילכך הואיל שפירשנו דטבילה בזמנה [מצוה] כדפר"ח זצ"ל, מעתה כל חייבי טבילות טובלין כדרכן לא שנא ביום טוב לא שנא בשבת וביום הכפורים, ונדה מערמת וטובלת בבגדיה בין ביום טוב בין בשבת וביום הכיפורים, ופריב"א זצ"ל דדוקא נדה ולא טמא מת וטמא שרץ, משו' דבגדי נדה אב הטומאה הן משום מדרס ומטמין אדם ואם אינה (מע) טובלת בבגדיה עמה כאילו לא טבלה, שהרי אין לה בגדים אחרים, וכשתהיה לובשת בהם אחר טבילה היתה מיטמאה מהן, אבל טומאת מת וטומא' שרץ וטומאת נבילה שבגדיהן אינן אב הטומאה שטמא מת עצמו אב הטומאה הוא, ובגדיו שנגעו בו ראשון לטומאה ואינן חוזרין ומטמאין אותו, וטמ' שרץ וטמא נבילה שהוא עצמו ראשון ובגדיו אינן כי אם שניים כ"ש שאינו טובל בבגדיו, אבל נדה וזבה ויולדות שבגדיה' אב הטומאה הן טובלת בבגדי' ומערמת, ולאו דוקא נקט רב חסדא, וה"ה לזב וזבה ויולדת אלא נדה משום דשכיחא נקט לה. מיהו אם אדם מקבל טומאה מראשון מדרבנן נראה שגם טמא מותר לטבול בבגדיו, מיהו לא אאריך בזה שאין אנו טובלין עתה לטומאת מת שאין לנו מי חטאת ואין לנו הזאה. ובה"ג כתב איתרמיא לה טבילה בבי שימשי דלא איפשר למיסרק משום אתורי שיער, חייפא רישא ביממא דערב שבת וטבלה בליליא, ואפי' איתרמי חמישי וערב שבת ימים טובים דלא איפשר למיחף בהון וזמן טבילה בשבת חופפת מרביעי בשב' וטבלה בלילי שבת משום דטבילה בזמנה מצוה ע"כ ה"ג, הרי ראיה לדבר, דכך היא הלכה דטבילה בזמנה מצוה, ומענין חפיפה אפרשנו לקמן, ותו נראה לי להביא ראיה שכך היא הלכה דטבילה בזמנה מצוה, דתנן פ' במה אשה [שבת נ"ז, ע"א] ולא תטבול בהם עד שתרפם, וכיון דבחול לא תטבול בהם עד שתרפם בשבת לא תצא דילמא מתרמיא לה טבילת מצוה ושריא לה ואתא לאייתינהו ד' אמות ברה"ר, הרי לך להדיא דטבילה בזמנה מצוה והלכה כסתם מתניתין. ונמצא בתשובות הגאונים אתתא דראתה נדה ושכיב לה שכיבא בתר הכי ואתרמי לה טבילה בתוך ז' טובלת כדרכה ואינה חוששת. אבל לשמש עם בעלה אסורה עד משלם יומי אבילות וביום שמיני טובלת במים ומותרת לבעלה ולא שמיני דבתר נקיים אלא שמיני דאבילות דלא עדיפי ז' ימי אבילות מיום הכיפורים וט"ב דתניא לגבי יוה"כ וט"ב [ביצה י"ח, ע"ב] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין ביוה"כ בין בט"ב. וכן נמי לענין כיבוס וחילוף דלא עדיף אבל ממועד דתנן [מו"ק י"ג, ע"ב] ואלו מכבסין במועד. וכן פי' רב היי גאון זצ"ל. מיהו י"א דבט"ב אסור לטבול דאמר פ"ב דביצה בירוש' [הלכה ב'] עלה דההיא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביו"כ ר' חנינא סגן הכהנים אומר כדי הוא בית אלקינו שיאבדו עליו הכהנים טבילה פ"א בשנה ופסיק התם כר' חנינא ורוצים לומר דה"ה לנדה שאסור' לטבול בט"ב וכיון דאסירו לטבול [אסירו] נמי לחוף בט"ב. וי"א דוקא כהנים אסורים לטבול בט' באב שהיו עובדי עבודה [נ"א. משום עוברי עבירה] אבל נדה שריא. וכמו [מגילה ה', ע"ב] רבי שהי' רוחץ בי"ז בתמוז ומסתבר להחמי'.
<h2>דף לב.</h2>
בפרשת זאת תהי' תורת המצורע כתיב [ויקרא ט"ו] ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה בבשרה שבעת ימים תהי' בנדתה כל הנוגע בה יטמא עד הערב. ותניא בת"כ [פרשת מצורע פ' זבים פרשתא ד' ה"א, ב'] אשה אין לי אלא אשה גמורה מנין לרבות את הקטנה ת"ל ואשה. מכאן אמרו בת יום אחד לנדה. בת עשרה ימים לזיבה. כי תהי' מן הדבור והילך. כי תהיה זבה יכול אפי' זבה מכל מקום תהי' טמאה. ת"ל והיא גלתה את מקור דמיה לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור. וזו הברייתא מייתי לה ר"פ בנות כותים [ל"ב, ע"א] אלא שקצרה בעל התלמוד. ולמדנו מכאן שבת יום אחד הוי' נדה דאורייתא. ותו למדנו שאין דם טמא אלא מן המקור. והיכא שנעקר דם מן המקור ויצא לבית החצון ולא יצא לחוץ טמאה נדה כדתנן פ' יוצא דופן [מ', ע"א] כל הנשים מיטמאות בבית החיצון שנא' דם יהי' זובה בבשרה ותניא בת"כ [שם ה"ד] בבשרה מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ הלא דין הוא מה אם הזב שהוא טעון ביאת מים חיים אינו מטמא בפנים כבחוץ נדה שאינה טעונה ביאת מים חיים אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ ת"ל בבשרה מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ אבל זב תנן פ' יוצא דופן [שם] שאינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ ומפ' בגמ' [מ"ג ע"א] משום דכתיב [שם] כי יהיה זב מבשרו עד שתצא טומאתו לחוץ. פי' רשב"ם נדה דאורייתא אפי' ראתה ו' ימים מונה אחד והן אם פסקה בשביעי טובלת לערב ומותרת לבעלה והיינו קולא ואיכא נמי חומרא דאם לא ראתה אלא יום ראשון תשב שבעה. ואם לא פסקה כל שבעה הרי הטילה התורה עלי' י"א יום שבין נדה לנדה שתשמור בהם יום כנגד יום שאם ראתה ביום ראשון תשמור עד למחרתו מעת לעת אם פסקה הרי היא טהורה ואם ראתה ג' ימים רצופין מאותן י"א יום הרי היא זבה ולא תטהר אא"כ תשב ז' ימים טהורין דכתי' וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. וזהו חומר שבהן שבימי נדות עולין ימי טומאה עם ימי טהרה ובימי זיבה אין עולין לה ויש בהן קולא מה שאינה צריכה לשמור שבעה אלא יום כנגד יום ואלו נדה סופרת ששה והוא עכ"ל. ויש ללמוד כל דבריו מברייתות תחלה הא דפי' אפי' ראתה ששה ימים מונה אחד והן. תניא כוותי' בת"כ [שם פ"ז ה"ו, ז'] גבי בועל נדה יטמא שבעת ימים שיספור שבעה לביאה אחרונה והלא דין הוא מיטמא במת ומיטמא בנדה מה מצינו כשהוא מטמא במת אינו סופר שבעה אלא לטומא' אחרונה אף כשהוא מיטמא בנדה לא יספור שבעה אלא לביאה אחרונה או כלך לדרך זו היא מיטמא ומטמא את בועלה מה היא אינה סופרת שבעה אלא לראי' ראשונה אף כשהוא מיטמא בנדה לא יספור שבעה אלא לביאה ראשונה. הרי לך להדיא דנדה אפי' ראתה כל ששה אינה מונה אלא מראי' ראשונה ותניא נמי הכי ס"פ בא סימן [נ"ד, ע"א] חמשה ימים טמאין וחמשה ימים טהורין משמשת שלשה ימים ושוב אינה משמשת לעולם ששה ימים טמאין וששה ימים טהורין משמשת חמשה ימים ושוב אינה משמשת לעולם. שבעה ימים טמאים ושבעה ימים טהורין משמשת רביע ימיה מתוך עשרים ושמנה ימים. למדנו מברייתא זאת דמראי' הראשונה היא מונה ובפרק תינוקת גמ' הזב והזבה שבדקו [ס"ט, ע"א] אמר רב ששת א"ר ירמי' בר אבא אמר רב נדה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרת למנין שבעה ופריך נדה ספירה למה לי פי' אפי' רואה אינה מונה אלא מיום ראשון. והא נמי דפי' דאם לא ראתה אלא יום ראשון תשב שבעה הא נמי תניא כוותי' בת"כ [שם הלכ' ה'—ז'] שבע' ימים תהי' בנדתה ולא בזיבתה כל שבעה יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה ת"ל תהי' אע"פ שאינה רואה אין לי אלא ימים לילות מנין ת"ל תהי' לרבות את הלילות יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל תהי' תהא הווייתן אחת מנין שאינה טובלת מבע"י ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה כל שבעה הרי לך דאע"פ שאינה רואה אלא יום אחד טמאה כל שבעה. ותנ"ה ס"פ בא סימן [שם] יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת שמיני ולילו אלמא אע"פ שאינה רואה כל שבעה טמאה שבעה ימים. והא דפי' אם פסקה בשביעי טובלת לערב ומותרת לבעלה לאו כגון שפסקה כל יום שביעי אלא אפי' ראתה כל יום שביעי ושעה אחרונה פסקה הרי זו טובלת לערב ומשמשת כדתניא ס"פ בא סימן [שם] יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת שמיני ולילו דהשתא שביעי הוה טמא ומשמשת לערב ותניא שבעה ימים טמאים ושבעה ימים טהורים משמשת רביע ימי' פי' שאחר שבעת ימים הטמאים היא משמשת ותניא לעיל [נ"ג, ע"א] מה אלו נדה שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה לא תהא בחזקת טמא' ופרש"י אלמא כיון שראתה היום הוי' כל היום הזה בחזקת חוזרת ורואה עד גמר היום עכ"ל. ומשום כך צריכה בדיקה בין השמשות ואם בדקה ומצאה טהורה טובלת לערב ומשמשת ובדיקה זאת אינה כ"א חששא דרבנן כדפי' רשב"ם דחיישינן הואיל ומעיינה פתוח דילמא התחילה לראות שעה אחת קודם ביהש"מ וראתה כל בין השמשות ולא פסקה עד שנכנסה בליל שמיני ומשמשת נמצא בעלה בועל נדה. הלכך אם לא בדקה בין השמשות מוחזקת בטומאה ואינה לא טובלת ולא משמשת עד למחר מיהו אפי' טומאת ספק ליכא למיתלי טהרות הנוגעין בה דאינה [אלא] חששא דרבנן עכ"ל הרי למדנו דאפי' ראתה בשביעי ולא בדקה סמוך לביה"ש בחזקת טהרה היא וטובלת ומשמשת אלא שרבנן החמירו הואיל ומעיינה פתוח והצריכוה בדיקה ותנן בהדיא פ' תינוקת [ס"ח, ע"א] נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית טמאה ובין השמשות לא הפרישה לאחר ימים בדקה ומצאתה טהורה ה"ז בחזקת טמאה. משמע אבל אם ביהשמ"ש הפרישה הרי היא בחזקת טהרה אע"פ שבדק' שחרית ומצאתה טמאה ובדיקה זו אינה כ"א דרבנן ושלש מחלוקת בבדיקה לת"ק שביעי הוא דמטהרתה ובדיקת שחרית אפי' לשני לא. לר' יהודה אפי' בדיקת שחרית לא מטהרתה עד שתפריש בין השמשות. ולרבנן בתראי אפי' בשני ודוקא בשני אבל ראשון לא משום דההוא יומא נפתח ואינו נסתם בו ביום ולא חשיבה הפסקה ומוכח בגמ' בברייתא [שם ע"ב] דלר' אפי' ביום ראשון מהני' בדיקה. אבל הא דפי' ואם לא פסקה כל שבעה הרי הטילה התורה עלי' י"א יום שבין נדה לנדה דמשמע מלשונו דוקא שלא פסקה אבל אם פסקה אין נוהגין בה י"א יום הא ליתא אלא ל"ש פסקה ביום שביעי ל"ש לא פסקה משמיני מתחילין י"א יום ואם ראתה יום אחד שומרת השני ואם ראתה שני שומרת שלישי ואם ראתה שלשה ימים רצופים הרי היא זבה גדולה וצריכה לספור שבעה נקיים. וראי' לדבר דתניא בס"פ בא סימן [נ"ד, ע"א] יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת שמיני ולילו וארבע לילות מתוך שמנה עשר. והיינו שהיתה טמאה בשביעי ולא פסקה ומשמשת ארבע לילות מפני שצריכה לשמור יום כנגד יום. והדר תני שני ימים טמאים ושני ימים טהורים משמשת שמיני ושנים עשר ששה עשר ועשרים דהיינו פסקה בשביעי ומשמשת שמיני ושנים עשר ואחד עשר אע"פ שהוא טהור אינה משמשת מפני ששומרת אותו לתשיעי ועשירי הרי למדנו מזאת הברייתא דל"ש פסקה בשביעי ול"ש לא פסקה נוהגת י"א יום. ול"ש שראתה שלשה ימים רצופין סמוך לנדתה ול"ש סוף ימי זיבתה ול"ש תוך ימי זיבתה לעולם היא זבה וצריכה שבעה נקיים כדתניא בתורת כהנים [שם פ"ח הלכ' א'—ה'] דמייתי לה ס"פ תנוקת [ע"ב, ע"ב] יכול הרואה שלשה תחלה תהא זבה ומה אני מקיים אשה כי תהי' זבה ברואה יום אחד אבל רואה ג' ימים בתחלה תהא זבה ת"ל על נדתה אחר נדתה היא מטמאה ואינה מטמאת בתחלה אין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מנין ת"ל או כי תזוב על נדתה אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד שנים שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמנה תשעה עשרה מנין מה מצינו ברביעי שהוא כשר לספירה וכשר לזיבה אף אני מרבה את כל אלו שהן כשרין לספירה וכשרין לזיבה מנין לרבות את אחד עשר ת"ל בלא עת נדתה או יכול שאני מרבה את שנים עשר אמרת לאו ומה ראית לרבות את אחד עשר ולהוציא את שנים עשר אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אחד עשר שהוא בספירת בלא עת נדתה ומוצ[י]א אני את שנים עשר שאינו בספירת בלא עת נדתה אין לי אלא הרואה שלש שהיא זבה מנין לרואה שתים שהיא זבה ת"ל ימי זובה כימי נדתה ומנין לרוא' יום אחד שהיא זבה ת"ל כל ימי זובה מנין שהיא משמרת להם יום אחד ת"ל טמא יהי' יכול כשם שהיא משמרת אחד לאחד כך תשמור שנים לשנים ודין הוא מה אם הזב שאינו סופר אחד לאחד סופר שבעה לשנים זבה שהיא סופרת אחד לאחד אינו דין שתספור שנים לשנים ת"ל יהי' לה אין לה אלא יום אחד. כך שנוי' בת"כ וקצת היא משונה בגמרא דידן. והיכא שראתה שביעי שמיני תשיעי אינה זבה להצריכה שבעה נקיים אלא שומרת עשירי ודייה וראי' לדבר דתניא ס"פ בא סימן [נ"ד, ע"א] ג' ימים טמאין וג' ימים טהורין משמשת שני ימים ושוב אינה משמשת לעולם. פי' הואיל שדרכה לראות שלשה ולשפות שלשה שנמצא ששפתה רביעי חמישי וששי שביעי שמיני תשיעי ראתה שומרת עשירי ומשמשת אחד עשר ושנים עשר ושוב רואה שלשה עשר וארבע עשר וחמשה עשר והוי' זבה גדולה ואינה משמשת לעולם כי צריכה שבעה נקיים וזאת לא יעברו עליה לעולם ז' נקיים כי כל שעה רואה שלשה ושופעת שלשה, למדנו משם ששביעי אינו מצטרף בהדי שמיני ותשיעי לעשותה זבה. ופי' רשב"ם ס"פ תינוקת גבי ההיא אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני בין סוף נדה לתחלת נדה משכלו שבעה ימי נדה אינה חוזרת להיות נדה לישב לראי' אחת ששה והוא עד שיכלו אחד עשר יום ואי חזיא בתוך י"א ימים ג' ימים לא הוי תחלת נדה לעולם עד שתספור שבעה ימים רצופים ואם ראתה בשביעי סותרת את הכל וחוזרת ומונה ז' ימים נקיים וכן לעולם לא הוי' תחלת נדה עד שתשב ז' ימים נקיים בלא שום סתירה עכ"ל. וכדבריו כן מוכח ס"פ בנות כותים גמרא וכמה היא קשוי' [ל"ז, ע"ב] דאמר לוי אין הולד מטהר אלא ימים הראוים להיות בהן זבה ורב אמר אפי' ימים הראוים לספירת זבה אמר רב אדא בר אהבה ולטעמי' דרב אפי' ימים הראוין לספי' סתירת זיבתה פי' כיון דאמר רב דהנך ימים דשייכי בתר זיבה טהרינהו רחמנא לענין קושי אף ימים הראוין לספירת שבעה לעולם היא טהורה עד שתשהה מעת לעת או תסלק מדם שבעה נקיים ואפי' לא שפתה שהרי כל ימי' ראויין לכך שאם תספור ששה ותראה סתרה הכל ונמצא הבאים ראויין לספירה וכן לעולם.
<h2>דף נד.</h2>
בפרשת זאת תהי' תורת המצורע כתיב [ויקרא ט"ו] ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה בבשרה שבעת ימים תהי' בנדתה כל הנוגע בה יטמא עד הערב. ותניא בת"כ [פרשת מצורע פ' זבים פרשתא ד' ה"א, ב'] אשה אין לי אלא אשה גמורה מנין לרבות את הקטנה ת"ל ואשה. מכאן אמרו בת יום אחד לנדה. בת עשרה ימים לזיבה. כי תהי' מן הדבור והילך. כי תהיה זבה יכול אפי' זבה מכל מקום תהי' טמאה. ת"ל והיא גלתה את מקור דמיה לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור. וזו הברייתא מייתי לה ר"פ בנות כותים [ל"ב, ע"א] אלא שקצרה בעל התלמוד. ולמדנו מכאן שבת יום אחד הוי' נדה דאורייתא. ותו למדנו שאין דם טמא אלא מן המקור. והיכא שנעקר דם מן המקור ויצא לבית החצון ולא יצא לחוץ טמאה נדה כדתנן פ' יוצא דופן [מ', ע"א] כל הנשים מיטמאות בבית החיצון שנא' דם יהי' זובה בבשרה ותניא בת"כ [שם ה"ד] בבשרה מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ הלא דין הוא מה אם הזב שהוא טעון ביאת מים חיים אינו מטמא בפנים כבחוץ נדה שאינה טעונה ביאת מים חיים אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ ת"ל בבשרה מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ אבל זב תנן פ' יוצא דופן [שם] שאינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ ומפ' בגמ' [מ"ג ע"א] משום דכתיב [שם] כי יהיה זב מבשרו עד שתצא טומאתו לחוץ. פי' רשב"ם נדה דאורייתא אפי' ראתה ו' ימים מונה אחד והן אם פסקה בשביעי טובלת לערב ומותרת לבעלה והיינו קולא ואיכא נמי חומרא דאם לא ראתה אלא יום ראשון תשב שבעה. ואם לא פסקה כל שבעה הרי הטילה התורה עלי' י"א יום שבין נדה לנדה שתשמור בהם יום כנגד יום שאם ראתה ביום ראשון תשמור עד למחרתו מעת לעת אם פסקה הרי היא טהורה ואם ראתה ג' ימים רצופין מאותן י"א יום הרי היא זבה ולא תטהר אא"כ תשב ז' ימים טהורין דכתי' וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. וזהו חומר שבהן שבימי נדות עולין ימי טומאה עם ימי טהרה ובימי זיבה אין עולין לה ויש בהן קולא מה שאינה צריכה לשמור שבעה אלא יום כנגד יום ואלו נדה סופרת ששה והוא עכ"ל. ויש ללמוד כל דבריו מברייתות תחלה הא דפי' אפי' ראתה ששה ימים מונה אחד והן. תניא כוותי' בת"כ [שם פ"ז ה"ו, ז'] גבי בועל נדה יטמא שבעת ימים שיספור שבעה לביאה אחרונה והלא דין הוא מיטמא במת ומיטמא בנדה מה מצינו כשהוא מטמא במת אינו סופר שבעה אלא לטומא' אחרונה אף כשהוא מיטמא בנדה לא יספור שבעה אלא לביאה אחרונה או כלך לדרך זו היא מיטמא ומטמא את בועלה מה היא אינה סופרת שבעה אלא לראי' ראשונה אף כשהוא מיטמא בנדה לא יספור שבעה אלא לביאה ראשונה. הרי לך להדיא דנדה אפי' ראתה כל ששה אינה מונה אלא מראי' ראשונה ותניא נמי הכי ס"פ בא סימן [נ"ד, ע"א] חמשה ימים טמאין וחמשה ימים טהורין משמשת שלשה ימים ושוב אינה משמשת לעולם ששה ימים טמאין וששה ימים טהורין משמשת חמשה ימים ושוב אינה משמשת לעולם. שבעה ימים טמאים ושבעה ימים טהורין משמשת רביע ימיה מתוך עשרים ושמנה ימים. למדנו מברייתא זאת דמראי' הראשונה היא מונה ובפרק תינוקת גמ' הזב והזבה שבדקו [ס"ט, ע"א] אמר רב ששת א"ר ירמי' בר אבא אמר רב נדה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרת למנין שבעה ופריך נדה ספירה למה לי פי' אפי' רואה אינה מונה אלא מיום ראשון. והא נמי דפי' דאם לא ראתה אלא יום ראשון תשב שבעה הא נמי תניא כוותי' בת"כ [שם הלכ' ה'—ז'] שבע' ימים תהי' בנדתה ולא בזיבתה כל שבעה יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה ת"ל תהי' אע"פ שאינה רואה אין לי אלא ימים לילות מנין ת"ל תהי' לרבות את הלילות יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל תהי' תהא הווייתן אחת מנין שאינה טובלת מבע"י ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה כל שבעה הרי לך דאע"פ שאינה רואה אלא יום אחד טמאה כל שבעה. ותנ"ה ס"פ בא סימן [שם] יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת שמיני ולילו אלמא אע"פ שאינה רואה כל שבעה טמאה שבעה ימים. והא דפי' אם פסקה בשביעי טובלת לערב ומותרת לבעלה לאו כגון שפסקה כל יום שביעי אלא אפי' ראתה כל יום שביעי ושעה אחרונה פסקה הרי זו טובלת לערב ומשמשת כדתניא ס"פ בא סימן [שם] יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת שמיני ולילו דהשתא שביעי הוה טמא ומשמשת לערב ותניא שבעה ימים טמאים ושבעה ימים טהורים משמשת רביע ימי' פי' שאחר שבעת ימים הטמאים היא משמשת ותניא לעיל [נ"ג, ע"א] מה אלו נדה שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה לא תהא בחזקת טמא' ופרש"י אלמא כיון שראתה היום הוי' כל היום הזה בחזקת חוזרת ורואה עד גמר היום עכ"ל. ומשום כך צריכה בדיקה בין השמשות ואם בדקה ומצאה טהורה טובלת לערב ומשמשת ובדיקה זאת אינה כ"א חששא דרבנן כדפי' רשב"ם דחיישינן הואיל ומעיינה פתוח דילמא התחילה לראות שעה אחת קודם ביהש"מ וראתה כל בין השמשות ולא פסקה עד שנכנסה בליל שמיני ומשמשת נמצא בעלה בועל נדה. הלכך אם לא בדקה בין השמשות מוחזקת בטומאה ואינה לא טובלת ולא משמשת עד למחר מיהו אפי' טומאת ספק ליכא למיתלי טהרות הנוגעין בה דאינה [אלא] חששא דרבנן עכ"ל הרי למדנו דאפי' ראתה בשביעי ולא בדקה סמוך לביה"ש בחזקת טהרה היא וטובלת ומשמשת אלא שרבנן החמירו הואיל ומעיינה פתוח והצריכוה בדיקה ותנן בהדיא פ' תינוקת [ס"ח, ע"א] נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית טמאה ובין השמשות לא הפרישה לאחר ימים בדקה ומצאתה טהורה ה"ז בחזקת טמאה. משמע אבל אם ביהשמ"ש הפרישה הרי היא בחזקת טהרה אע"פ שבדק' שחרית ומצאתה טמאה ובדיקה זו אינה כ"א דרבנן ושלש מחלוקת בבדיקה לת"ק שביעי הוא דמטהרתה ובדיקת שחרית אפי' לשני לא. לר' יהודה אפי' בדיקת שחרית לא מטהרתה עד שתפריש בין השמשות. ולרבנן בתראי אפי' בשני ודוקא בשני אבל ראשון לא משום דההוא יומא נפתח ואינו נסתם בו ביום ולא חשיבה הפסקה ומוכח בגמ' בברייתא [שם ע"ב] דלר' אפי' ביום ראשון מהני' בדיקה. אבל הא דפי' ואם לא פסקה כל שבעה הרי הטילה התורה עלי' י"א יום שבין נדה לנדה דמשמע מלשונו דוקא שלא פסקה אבל אם פסקה אין נוהגין בה י"א יום הא ליתא אלא ל"ש פסקה ביום שביעי ל"ש לא פסקה משמיני מתחילין י"א יום ואם ראתה יום אחד שומרת השני ואם ראתה שני שומרת שלישי ואם ראתה שלשה ימים רצופים הרי היא זבה גדולה וצריכה לספור שבעה נקיים. וראי' לדבר דתניא בס"פ בא סימן [נ"ד, ע"א] יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת שמיני ולילו וארבע לילות מתוך שמנה עשר. והיינו שהיתה טמאה בשביעי ולא פסקה ומשמשת ארבע לילות מפני שצריכה לשמור יום כנגד יום. והדר תני שני ימים טמאים ושני ימים טהורים משמשת שמיני ושנים עשר ששה עשר ועשרים דהיינו פסקה בשביעי ומשמשת שמיני ושנים עשר ואחד עשר אע"פ שהוא טהור אינה משמשת מפני ששומרת אותו לתשיעי ועשירי הרי למדנו מזאת הברייתא דל"ש פסקה בשביעי ול"ש לא פסקה נוהגת י"א יום. ול"ש שראתה שלשה ימים רצופין סמוך לנדתה ול"ש סוף ימי זיבתה ול"ש תוך ימי זיבתה לעולם היא זבה וצריכה שבעה נקיים כדתניא בתורת כהנים [שם פ"ח הלכ' א'—ה'] דמייתי לה ס"פ תנוקת [ע"ב, ע"ב] יכול הרואה שלשה תחלה תהא זבה ומה אני מקיים אשה כי תהי' זבה ברואה יום אחד אבל רואה ג' ימים בתחלה תהא זבה ת"ל על נדתה אחר נדתה היא מטמאה ואינה מטמאת בתחלה אין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מנין ת"ל או כי תזוב על נדתה אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד שנים שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמנה תשעה עשרה מנין מה מצינו ברביעי שהוא כשר לספירה וכשר לזיבה אף אני מרבה את כל אלו שהן כשרין לספירה וכשרין לזיבה מנין לרבות את אחד עשר ת"ל בלא עת נדתה או יכול שאני מרבה את שנים עשר אמרת לאו ומה ראית לרבות את אחד עשר ולהוציא את שנים עשר אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אחד עשר שהוא בספירת בלא עת נדתה ומוצ[י]א אני את שנים עשר שאינו בספירת בלא עת נדתה אין לי אלא הרואה שלש שהיא זבה מנין לרואה שתים שהיא זבה ת"ל ימי זובה כימי נדתה ומנין לרוא' יום אחד שהיא זבה ת"ל כל ימי זובה מנין שהיא משמרת להם יום אחד ת"ל טמא יהי' יכול כשם שהיא משמרת אחד לאחד כך תשמור שנים לשנים ודין הוא מה אם הזב שאינו סופר אחד לאחד סופר שבעה לשנים זבה שהיא סופרת אחד לאחד אינו דין שתספור שנים לשנים ת"ל יהי' לה אין לה אלא יום אחד. כך שנוי' בת"כ וקצת היא משונה בגמרא דידן. והיכא שראתה שביעי שמיני תשיעי אינה זבה להצריכה שבעה נקיים אלא שומרת עשירי ודייה וראי' לדבר דתניא ס"פ בא סימן [נ"ד, ע"א] ג' ימים טמאין וג' ימים טהורין משמשת שני ימים ושוב אינה משמשת לעולם. פי' הואיל שדרכה לראות שלשה ולשפות שלשה שנמצא ששפתה רביעי חמישי וששי שביעי שמיני תשיעי ראתה שומרת עשירי ומשמשת אחד עשר ושנים עשר ושוב רואה שלשה עשר וארבע עשר וחמשה עשר והוי' זבה גדולה ואינה משמשת לעולם כי צריכה שבעה נקיים וזאת לא יעברו עליה לעולם ז' נקיים כי כל שעה רואה שלשה ושופעת שלשה, למדנו משם ששביעי אינו מצטרף בהדי שמיני ותשיעי לעשותה זבה. ופי' רשב"ם ס"פ תינוקת גבי ההיא אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני בין סוף נדה לתחלת נדה משכלו שבעה ימי נדה אינה חוזרת להיות נדה לישב לראי' אחת ששה והוא עד שיכלו אחד עשר יום ואי חזיא בתוך י"א ימים ג' ימים לא הוי תחלת נדה לעולם עד שתספור שבעה ימים רצופים ואם ראתה בשביעי סותרת את הכל וחוזרת ומונה ז' ימים נקיים וכן לעולם לא הוי' תחלת נדה עד שתשב ז' ימים נקיים בלא שום סתירה עכ"ל. וכדבריו כן מוכח ס"פ בנות כותים גמרא וכמה היא קשוי' [ל"ז, ע"ב] דאמר לוי אין הולד מטהר אלא ימים הראוים להיות בהן זבה ורב אמר אפי' ימים הראוים לספירת זבה אמר רב אדא בר אהבה ולטעמי' דרב אפי' ימים הראוין לספי' סתירת זיבתה פי' כיון דאמר רב דהנך ימים דשייכי בתר זיבה טהרינהו רחמנא לענין קושי אף ימים הראוין לספירת שבעה לעולם היא טהורה עד שתשהה מעת לעת או תסלק מדם שבעה נקיים ואפי' לא שפתה שהרי כל ימי' ראויין לכך שאם תספור ששה ותראה סתרה הכל ונמצא הבאים ראויין לספירה וכן לעולם.
<h2>דף סז:</h2>
ומה שפסק רשב"ם דאשה בזמה"ז לא תטבול בשמיני משום סרך בתה דאתיא לטבול בשביעי ובאה (משום) [לידי] ספק ע"ז הקשה מורי רבינו אבי העזרי דאי איתא דאף לאחר חומרא דר' זירא [נדה ס"ו, ע"א] שייכא הך גזירה א"כ כי א"ל רב אחא ברי' דרבא [שם ס"ז, ע"ב] מכדי האידנא כלהו ספק זיבות נינהו לטבול ביממא דשבעה, אמאי לא אהדר לי' משום סרך בתה דאתיא למטבל בששי דאף רב הדר בי' לגבי ר' יוחנן [שם] דאמר רב חייא בר אשי אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה מפני סרך בתה ולא הוה צריך לומר משום דר' שמעון ופי' הלכה למעשה דבזמן הזה ליכא למיחש לסרך בתה דהואיל ואצרכוה רבנן שבעה נקיים כר' זירא אית לי' הכירא ומותרת לטבול בשמיני לטהרתה לכתחלה ולא חיישי' דילמא אתי' לטבול בשביעי. והא דאתקין רב אידי בר אבין בנרש [שם] בשמיני משום אונסא דאריותא דמשמע אי לאו אונסא הוה אסור בשמיני, היינו שבימיו לא פשטא חומרא דר' זירא כדאמ' לעיל [ס"ו, ע"א] היכא דאחמור אחמור והיכא דלא אחמור לא אחמור. ולא נהירא לי דהא דפריך אמאי לא תירץ דגזרינן שביעי אטו ששי (הא) דניחא לי' לתרץ שביעי אטו שביעי עצמו דגזרי' טבילת שביעי אטו שמא תראה בשביעי. ותו דבשלמא אי גזרי' שמיני אטו שביעי כדפי' רשב"ם אתי שפיר דאיכא למימר שמיני אטו שביעי דמקצת היום ככולו וכשספרה מקצת שביעי כבר חזיא לטבילה מדאורייתא ואי טבלה בשמיני אתיא נמי למטבל בשביעי והשתא דתיקון טבילה בלילה ליכא למטעי ומתשיעי לשביעי נמי דכיון דכ"כ רחוק ליכא למטעי. אבל אי הוה גזרי' שביעי אטו ששי הא לאו גזירה היא דהיכי תטעי מתשיעי שהיא עת טבילתה אטו ששי שהוא תוך ימי ספירתה דאלת"ה קודם חומרא דר"ז האיך נשים טובלות במוצאי שביעי ליגזר אטו מוצאי ששי. ותו הלא בימי רבא כבר פשטה חומרא דר"ז כדא"ל רב אחא ברי' דרבא לרבא מכדי האידנא כלהו ספק זבות שוינהו כו' ש"מ שכבר נהגו כחומרא דר"ז בעירו של רבא ואפ"ה אמר בסמוך רבא שרא במחוזא למטבל ביממא דתמניא משום אבולאי משמע אי לא משום אבולאי הוה אסור למיטבל בתמניא הלכך אין נראה בעיני כלל להתיר לטבול בשמיני אם לא מפני האונס כדפי' רשב"ם ומצותה לטבול בליל שמיני לאחר שהחשיך ופי' ר"ת דאין צריך להחמיר כל כך רק שאחר שתשוב לביתה יהי' לילה דתו ליכא למיחש שמא תבא לידי ספק דהואיל שהבת רואה את אמה שטובלת סמוך לחשיכה מרגשת ויודעת וליכא למיחש שמא תטבול הבת בעוד יום גדול מה שלא ראתה את אמה. ותמי' בעיני האיך התקינו לנשים בזמה"ז שהן ספק זבות שהן טובלות לכתחלה בלילה והא תניא בת"כ [פרשת מצורע פ' זבים פ"ט ה"ד] גבי זבה מנין שהיא טובלת מבע"י ת"ל והביאה אל הכהן אל פתח אוהל מועד כיצד היא מביאה אותם אל פתח אוהל מועד אלא א"כ היתה מעורבת שמש. מלמד שטובלת מבע"י. ותניא [תוספתא דיומא פ"ד] ומייתי לה בפרק כל כתבי הקודש [שבת קכ"א, ע"א] הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ופ"ק דיומא [ו', ע"א] כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה. ותו אמר בסמוך [שם ע"ב] תני ר' חייא הזב והזבה והמצורע ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה. ובהלכה דטועה [נדה ל', ע"א] מוכח דאפי' בדיעבד אם טבלה בלילה דאין טבילתה טבילה דפריך התם סוף שבוע קמא נטבלא פי' שהרי כבר ספרה שבעה נקיים ונטבלה ביום שביעי ומשני חד בשבוע לא קא מיירי פי' אין ה"נ שטובלת אלא שאינה מונה אותה בכלל ל"ה טבילות משום דבשבוע חדא לא קא מיירי הא למדת שאע"פ שכבר טבלה אמש חוזרת וטובלת למחר ביום. ונראה בעיני דסמכי' אמתני' דתנן בפ' תנוקת [נדה ע"א, ע"ב] הרואה יום אחד עשר וטבלה לערב ושמשה ב"ש מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן וב"ה פוטרין מן הקרבן ופי' רשב"ם דבהא פליגי דב"ש סברי דאחד עשר בעי שימור הלכך הואיל וטבלה עד שלא ספרה מקצת שביעי לא עלתה לה טבילה וב"ה סברי אחד עשר לא בעי שימור הלכך עלתה לה טבילה ופטורה מן הקרבן אבל מטמא משכב ומושב מדרבנן הא למדת שזבה שטבלה בלילה עלתה לה טבילה וההיא הלכה דטועה שמא ה"ט דלא עלתה לה טבילת לילה משום שאע"פ שמנתה מקצת ליל שביעי אכתי קיימא תוך ימי ספירה עד שתספור מקצת יום שביעי ודוחק הוא. מיהו לבי מגמגם דנראה בעיני דאינה ראיה ההיא דתינוקת למנהג שלנו דהתם בזבה קטנה עסקינן וזבה קטנה לאו בת קרבן היא והא דאמר זבה טובלת ביום היינו מהבאת קרבנותי' לעזרה ילפי' לה בת"כ כדפריש', דלא כתי' קרבן אלא בזבה גדולה לאחר שספרה שבעה נקיים, ותו דאם זבה קטנה טעונה קרבן א"כ ה"ל למתניי' פ"ק דמגילה אין בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא שזו סופרת ז' נקיים וזו סופרת יום אחד הא לענין קרבן זה וזה שוין כדתנן [שם ח', ע"א] אין בין זב הרואה שתי ראיות לזב שרואה שלש אלא קרבן ואמר בגמ' הא לענין משכב ומושב וספי' שבעה זה וזה שוין. ותו הכא במתני' מי קתני וטובלת לערב שטבלה קתני ומצינו למימר דאפי' לב"ה בדעבד דוקא מהני לה טבילה אבל לכתחלה לא תטבול אפי' זבה קטנה אלא ביום.
